פוקוס מקומי #2
כמעצבת גרפית כבר 30 שנה, המוח שלי לא באמת יודע לכבות את עצמו. כל יציאה לרחוב כאן באלבניה היא כמו שיטוט בתוך קנבס ענק, כזה שהצבעים בו קצת יצאו מהקווים. הרילוקיישן לטירנה חידד לי את המבט, ופתאום הדברים הכי יומיומיים הופכים לקומפוזיציה מטורפת של תרבות, היסטוריה ואבסורד. הנה לקט שני מתוך היומן הוויזואלי שלי, אוסף של רגעים שדרשו ממני לעצור, להתבונן ולייצר פוקוס מקומי.
מונית, נהג, שרפרף בכל עיר נורמלית בעולם יש תחנות מוניות. מכוניות עומדות בטור, נהגים ממהרים. בטיראנה? פה יש קצב אחר לגמרי. נתקלתי כבר כמה פעמים בפריים הגאוני הזה: מונית חונה, דלת ותא מטען פתוחים לרווחה כאילו המכונית לוקחת אוויר, והנהג פשוט יושב לו על שרפרף פלסטיק זעיר באמצע המדרכה. לפעמים מצטרפים אליו עוד נהגים, וככה הם מנהלים שיחות ברומו של עולם, ממש בגובה השרפרפים.
יונה סטייל אייטיז
תשכחו מהיונים האפורות והמשעממות של כיכר רבין. ליונים של טיראנה יש סטייל, והן באות בשחור ולבן דרמטי. אבל מה שבאמת גורם לי לחייך כל פעם מחדש זו אופנת הרגליים שלהן. יש פה זן מיוחד של יונים שפשוט מצמיחות נוצות על הרגליים. חלקן מסתפקות בכמה נוצות בודדות, וחלקן מתהדרות במה שנראה כמו חותלות פרווה מוגזמות היישר משנות השמונים, כאילו הן בדרך לשיעור אירובי עם ג'יין פונדה.
יונה לבנה עם נוצות על הרגליים יונה שחורה עם נוצות על הרגליים יונים עם נוצות על הרגליים
תופרים פה ארוחה Mrizi i Zanave היא חווה חקלאית ומסעדת "סלואו פוד" אורגנית ומפורסמת בצפון אלבניה. לשמחתי, יש להם סניף גם כאן בטירנה ועוד סניף קונספט מיוחדבשם Mrizi i Zanave - Buk e gjath (״לחם ויין״). את עומדת בתור, והוא לרוב ארוך, ומול העיניים שלך מתרחש קסם: הם לוקחים באגט חלול, מוזגים לתוכו כמות בלתי חוקית של גבינת קשקבל מותכת, ונועצים פנימה שיפוד בשר אימתני שניצלה זה עתה. השיפוד נשלף, הבשר והגבינה נשארים, אליהם מוסיפים עוד ירקות או בצל מטוגן ואיתו את צועדת אל חצר פנימית יפהפייה עם שולחנות וכסאותֿ עם צמחייה ונגן על פסנתר. מה תפס לי את העין? השולחן הזה. שולחן עם מכונת תפירה עתיקה של "זינגר" שהוסבה לשולחן אוכל, כשבקבוק יין משמש עליה כמנורה. פשוט, מדויק ויפהפה.
שולחן של מכונת תפירה ישנה שולחן של מכונת תפירה ישנה
הישרדות על המסלול כישראלים שרגילים לטוס, התרגלנו לפינוק. שרוול ממוזג ישר למטוס, או במקרה הכי גרוע, אוטובוס שלוקח אותך לכבש המדרגות כשסדרנים מכוונים את הנוסעים במסלול הנכון. בטיראנה? פה חביבי, מדובר בהישרדות. אתה יכול לרדת ממדרגות המטוס ולגלות שאין אף אחד שמכוון אותך. אתה פשוט מוצא את עצמך צועד ברגל על מסלול ההמראה, חוצה אותו תוך כדי שאתה מתמרן בין אוטובוסים, משאיות מטען ומכוניות תפעוליות, ובמרחק כמה מטרים ממך מטוס אחר בדיוק עושה את דרכו להמראה. כל מה שנשאר זה לתפוס את הראש, לסנן תפילה חרישית ולקוות להגיע לטרמינל בחתיכה אחת.
מפגש מעבר לקיר ואם שרדתם את ההליכה על המסלול ונכנסתם לטרמינל, הנה מה שיחכה לכם ביציאה: קיר מתכת מסיבי ועצום, שבלילות נצבע כולו בתאורה כחולה דרמטית. הקיר הזה הוא החומה שמפרידה בין פנים השדה לעולם החיצון. מאחוריו ימתינו לכם נהגי המוניות, המשפחה או החברים שבאו לאסוף אתכם. יש משהו נורא תעשייתי אבל מרשים בוויזואליה של הדבר הזה כמראה ראשון בעיר.
קיר וחניון טרמינל שדה התעופה בטירנה קיר טרמינל שדה התעופה בטירנה
טיפוגרפיה של אמונה
במרכז טיראנה עומד "מסגד נָמָזגָה", המסגד הגדול ביותר באלבניה ובבלקן כולו. הוא בנוי בסגנון עות'מאני קלאסי והוא פשוט עוצר נשימה בניקיון הוויזואלי שלו. כאשת עיצוב, מצאתי את עצמי מהופנטת דווקא מהפרטים הקטנים. הקירות מעוטרים בטקסטים באותיות ערביות מסוגננות. עבור מי שלא קוראת ערבית, האותיות האלה מאבדות את המשמעות המילולית שלהן והופכות לנגד עיניי לצורות גרפיות נקיות, מסתלסלות ומושלמות שמשתלבות יחד לאמנות טהורה.
מסגד נָמָזגָה בטירנה מסגד נָמָזגָה בטירנה מסגד נָמָזגָה בטירנה חלון מסגד נָמָזגָה בטירנה
קו רקיע מצויר
את התמונות הבאות צילמתי מכיכר סקאנדרבג, הכיכר המרכזית והעצומה ביותר בטיראנה. היא קרויה על שמו של ג'רג' קסטריוטי סקנדרבג, גיבור לאומי אלבני מהמאה ה-15 שהגן בחירוף נפש על המדינה מפני האימפריה העות'מאנית. העיר הזו נמצאת היום בתנופת בנייה פסיכית, וכל גורד שחקים מנסה לגנוב את ההצגה. בתמונות כאן אפשר לראות שלושה מבנים שונים לחלוטין שממחישים את הטירוף האדריכלי הזה ויש עוד...
הראשון, מלון Maritim בנין מרשים עם טקסטורה תלת ממדית שמהפנטת את העין.
מלון Maritim בטירנה מלון Maritim בטירנה
השני, בניין עצום, ואהוב עלי במיוחד, שבנוי בצורת פרופיל פנים של אדם (צולם ביום ובלילה).
בנין בצורת פנים בטירנה בנין בצורת פנים בטירנה בנין בצורת פנים בטירנה
ואם תסתכלו טוב על התמונה הבאה, ממש מתחת לבניין הכחול ירוק, תוכלו לראות את הקונטרסט המושלם: פסל הברונזה המרשים של אותו גיבור, סקנדרבג, רכוב על סוס. הפסל הזה הוצב שם בשנת 1968 לציון 500 שנה למותו, והניגוד הוויזואלי בינו לבין מפלצת הזכוכית המודרנית שמאחוריו הוא פשוט מטורף.
מאחורי כל קו הרקיע החדש הזה עומד אדי רמה, ראש ממשלת אלבניה, ולשעבר ראש עיריית טיראנה. האיש הוא בכלל צייר ואמן בהכשרתו. כשהוא נכנס לתפקיד, הוא החליט להשתמש באמנות ככלי פוליטי ואורבני. הוא התחיל מצביעת חזיתות של בנייני רכבת קומוניסטיים מדכאים בצבעים עזים כמו ורוד, כתום וירוק, ומשם עבר לעודד את בניית גורדי השחקים המודרניים האלו. עיר שהיא לגמרי קנבס.
סכנה על הקצה באחד מסופי השבוע האחרונים נסענו ל-Ura e Vashës. זהו גשר אבן קשתי עתיק ויפהפה בסגנון עות'מאני שעובר מעל נהר מאט, ובנוי מאבני גיר עתיקות. המקום מהמם, באמת, גלויה.
Ura e Vashës גשר 
Ura e Vashës גשר
אבל המוח הישראלי החרדתי שלי לא הצליח להירגע. זה התחיל כשלצד הנהר, ממש על שפת המצוק הצר, עמד איש מבוגר ובנה במו ידיו קיר סלעים משלים לחומה. בלי כבל אבטחה, בלי רתמה, בלי גדר להיאחז בה. הוא והאבנים, על הקצה, כאילו כוח המשיכה הוא רק המלצה לא מחייבת.
איש בונה קיר סלעים איש בונה קיר סלעים
ואם זה לא מספיק, מתברר שלמסעדה שנמצאת בגדה השנייה, ממש מתחת לגשר, אין שום גישה למשאיות או רכבים. הפתרון המקומי? קו אספקה מאולתר על כבלים. בזמן שאנשים משכשכים רגליים במי הנהר הקרים או יושבים בנחת לאכול תחת השמשיות הצהובות, כלוב מתכת עמוס בארגזי סחורה עושה ״אומגה״ ופשוט מרחף לו באוויר מהכביש למעלה ישירות אל המסעדה, ועובר ממש מעל הראשים שלהם. שגרה יומיומית שבה באמת חיים על הקצה.
החיים פה מורכבים בדיוק מהניגודים האלה. מראות וסיטואציות שמייצרים עבורי את התמונה השלמה של המקום הזה. אני בטוחה שאמשיך לאסוף, לצלם ולשתף איתכם עוד תמונות של פוקוס מקומי.
תגובות