״אלבניה? איפה זה?״: הצעד הראשון שלי ביומן הוויזואלי

ספטמבר 2025. איתי חוזר מהעבודה, ומשום מקום שואל: ״מה היית אומרת אם הייתי אומר לך שקיבלתי הצעת עבודה באלבניה?״. המילים האלה, שחזרו אלי עכשיו ממרחק של עשרה חודשים, מהדהדות אחרת. אז, כשהוא הטיל את הפצצה הזו, התגובה הראשונה שלי הייתה ישר ולעניין, ומתוך השוק: ״אלבניה? איפה זה?״.

אני יושבת עכשיו בחדר העבודה החדש שלי, בדירה שלנו, בבניין מגורים חדש בטיראנה, אלבניה. כותבת את המילים האלה, שפותחות רשמית את יומן המסע הוויזואלי שלי באלבניה.

אני מודה, שאחרי השוק הראשוני ומילות ההרגעה המיידיות של איתי (״נעבור לשם רק אם את תרצי״), התחילו חודשי הכנה אינטנסיביים לרילוקיישן. במציאות שבה ההזדמנות הזו הגיעה, מציאות של אזעקות, של לרוץ לממ״ד באמצע הלילה או למקלט הקרוב כשמחוץ לבית, ותחושת ייאוש כללית ממי ש(לא)מנהל את המדינה כבר שנים, עם עוד ועוד שחיתויות שמתגלות, והעם נקרע ובפוסט טראומה, ההצעה הזו הרגישה לי כמו הזדמנות שלא יכולתי לסרב לה. היא התאימה לי כמו כפפה ליד.

איתי ואני עשינו שתי גיחות הכנה קצרות לאלבניה. הראשונה, רק כדי לראות אם אני מסוגלת לדמיין את עצמי חיה במקום הלא מוכר הזה, ולהרגיש אותו. השנייה, כמה חודשים אחרי, כדי למצוא דירה.

עכשיו אנחנו כאן. כבר חודשיים שעברו כמו יומיים. אני יושבת בדירה בטיראנה, עיר הבירה התוססת. הנחיתה הייתה רכה להפתיע. פרקנו 9 מזוודות תוך יומיים (אל תשאלו איך זה היה להביא אותן). תוך חודש כבר מצאתי חדר כושר עם אימונים שאני אוהבת במרחק הליכה של שבע דקות מהבית, וספר מקומי שיודע בדיוק איך לצבוע ולספר את השיער שלי, בדיוק כמו שאני רגילה. הדברים הקטנים האלה, הם אלה שעוזרים לי להרגיש מקומית, להרגיש בבית.

״ומה תעשי שם?״, זו הייתה השאלה ששמעתי שוב ושוב מהחברים כששיתפנו בתוכניות. בעידן של אחרי הקורונה, לי זה היה מובן מאליו. לפטופ וחיבור לאינטרנט - זה כל מה שאני צריכה כדי להשיג לקוחות פוטנציאליים ולהיות בתקשורת עם הלקוחות הקיימים שלי. אימייל, וואטסאפ וזום. לא הפסקתי לעבוד לרגע. פרויקטים פתוחים המשיכו באופן טבעי, ולקוחות נאמנים המשיכו להגיע כאילו אני עדיין ברמת גן.

ועכשיו לתמונה הזו.

השטיח הזה. שטיח בעבודת יד של נשים מהעיר הציורית Berat. הוא הדבר הראשון שבאמת גרם לי להרגיש בבית. הבית החדש שלנו באלבניה. המעבר הזה הגיע באמצע החיים, ואחרי 30 שנה כמעצבת גרפית, המבט שלי תמיד היה דרך טקסטורות, קומפוזיציות וצבעים. עכשיו המבט הזה פוגש מציאות חדשה לגמרי.

אז עכשיו, כשהלב שלי עדיין בישראל (ומגיעים לבחירות באוקטובר הקרוב) אבל הבית שלי בטיראנה, החלטתי ליצור כאן, בחלל הזה, את היומן הוויזואלי שלי. יומן מסע של ההרפתקה הזו, דרך העיניים שלי, שיענה אחת ולתמיד על השאלה: אלבניה? איפה זה?.