כמעצבת גרפית כבר 30 שנה, המוח שלי לא באמת יודע לכבות את עצמו. כל יציאה לרחוב כאן באלבניה היא כמו שיטוט בתוך קנבס ענק, כזה שהצבעים בו קצת יצאו מהקווים. הרילוקיישן לטירנה חידד לי את המבט, ופתאום הדברים הכי יומיומיים הופכים לקומפוזיציה מטורפת של תרבות, היסטוריה ואבסורד. הנה לקט שני מתוך היומן הוויזואלי שלי, אוסף של רגעים שדרשו ממני לעצור, להתבונן ולייצר פוקוס מקומי.

מה עולה לכן בראש? אולי רגשות כמו כעס, תשוקה, אנרגיה או אולי דימויים של לחיים סמוקות, גוון של שפתון דובדבן, תמרור עצור, דם או לב גם אם אלו...