תסתכלו רגע על התמונה הזו. זה הרחוב שבו אנחנו גרים. בין שתי שורות הארגזים עם הפירות והירקות מסתתרת מנהרת זמן קטנה בצורת ״ירקניה״ מקומית. אני כותבת במרכאות, כי לא מדובר בחנות מסודרת עם מדפים מוארים, אלא בכוך קטן ודי חשוך בקיר שהתוצרת שלו פשוט ״נשפכת״ החוצה אל המדרכה.

ספטמבר 2025. איתי חוזר מהעבודה, ומשום מקום שואל: ״מה היית אומרת אם הייתי אומר לך שקיבלתי הצעת עבודה באלבניה?״. המילים האלה, שחזרו אלי עכשיו ממרחק של עשרה חודשים, מהדהדות אחרת. אז, כשהוא הטיל את הפצצה הזו, התגובה הראשונה שלי הייתה ישר ולעניין, ומתוך השוק: ״אלבניה? איפה זה?״.