לפני שלוש שנים עמדתי מול פלטת פירות קיץ משגעת במפגש נטוורקינג של בעלות עסקים. במרכז הפלטה נח כקישוט כתר של אננס, ובתחתית שלו הבחנתי בשורשים קטנטנים שמבצבצים החוצה. אני ממש לא הטיפוס שמגדל עציצים, זה תמיד היה התחום של איתי אבל יפעת, חברה שלי שעמדה לידי הציעה לי פשוט לקחת את הראש הזה, לשים בכוס מים ולראות מה יקרה. מתוך סקרנות טהורה החלטתי לנסות, בלי לדעת שיום אחד, שלוש שנים בדיוק אחרי, הוא יהפוך עבורי לפרי של געגוע.

השבוע השני שלנו באלבניה. הלילה ירד על טיראנה, ואנחנו שקענו לשינה עמוקה שרק רילוקיישן טרי מביא איתו. חדר השינה בדירה שלנו מעוצב עם קיר שכולו מזכוכית, מהתקרה ועד הרצפה, עם דלת שמובילה למרפסת קטנה שפונה לחזית הבניין. שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בהמשך. בלי אזעקה עולה ויורדת, בלי התרעה של פיקוד העורף בנייד – פתאום, משום מקום, קולות נפץ מחרידים קרעו את הדממה, מלווים בהבזקי אור עזים ואלימים שחדרו בעד הווילון.

לגור במדינה זרה אומר שהעיניים תמיד פקוחות לרווחה וסורקות את המציאות החדשה. כמעצבת גרפית שמתקשרת דרך ויז׳ואלים, המוח שלי מתרגם אוטומטית כל סיטואציה ברחוב לקומפוזיציה ולצורה, אבל דרך עדשת האייפון אני קולטת בעיקר את הדיסוננס. הפער בין מה שאני מכירה בארץ לבין המציאות שאני פוגשת כאן גורם לי לכוון את המצלמה קצת אחרת אל הפרטים הקטנים של היומיום, לאסוף את הרגעים האלה ולייצר לעצמי פוקוס מקומי.

רילוקיישן מביא איתו אתגרים שמופיעים במקומות הכי לא צפויים. אחד מהם קורה לי ארבע פעמים בשבוע בחדר הכושר המקומי שמצאתי ממש קרוב לבית בו אני משתתפת באימונים שונים. המקום הזה הפך מהר מאוד לעוגן שלי וגרם לי להרגיש כאן מקומית, כי ספורט תמיד היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אבל כשאני שוכבת שם על המזרן, בשיעור פילאטיס מול מאמנת שמדברת באלבנית שוטפת, אני מבינה פתאום כמה זה קשה פשוט לנשום בשפה זרה. וכן, זו אני מיוזעת, נטולת איפור ופילטרים, עם דופק 145 באמצע אימון מדרגה וכוח, שבו המצב הרבה

כבר חודשיים וחצי שאנחנו כאן. התמקמנו בבניין חדש ומודרני בלב טיראנה, באזור תוסס ששומר אותנו תמיד במרכז העניינים. מאז שהגענו, אנחנו מנצלים כשאפשר את סופי השבוע של שבת-ראשון כדי לצאת ולטייל. אלבניה מציעה טבע מגוון עם שילוב מיוחד של רכסי הרים אימתניים, קניוני ענק, נהרות טורקיז שוקקים וחופים בתוליים. מתוך כל היופי הזה, הדבר שתפס אותי יותר מכל הוא השקיעות כאן, מה שאני קוראת לו פלטת צבעים אלבנית.

מהפוסטים הקודמים שלי בטח כבר התרשמתם שאלבניה מרגישה לפעמים קצת מאחור. סיפרתי לכם על לא מעט סיטואציות שלוקחות אותנו חזרה לישראל של שנות השבעים והשמונים. אבל השבוע, כשהבן שלנו נמרוד הגיע לביקור, חווינו משהו אחר. יצאנו לבלות ולספוג מחיי הלילה המקומיים, וגילינו שאלבניה היא לגמרי קוקטייל של ניגודים.

כאמא לשני ילדים שנולדו בתחילת שנות האלפיים, בפעם הראשונה שראיתי את שני הפנקסים האלה שבתמונה, הייתי בטוחה שאלו פנקסי טיפת חלב. לקח לי רגע להבין שהפנקסים הקטנים והמיושנים האלה משמשים אותנו, בשנת 2026, כדי לשלם את חשבונות המים והחשמל של הדירה שלנו. התחושה הזו, להחזיק נייר כזה ביד, מרגישה ממש כמו להיכנס אל מכונת זמן באלבניה.

תסתכלו רגע על התמונה הזו. זה הרחוב שבו אנחנו גרים. בין שתי שורות הארגזים עם הפירות והירקות מסתתרת מנהרת זמן קטנה בצורת ״ירקניה״ מקומית. אני כותבת במרכאות, כי לא מדובר בחנות מסודרת עם מדפים מוארים, אלא בכוך קטן ודי חשוך בקיר שהתוצרת שלו פשוט ״נשפכת״ החוצה אל המדרכה.

ספטמבר 2025. איתי חוזר מהעבודה, ומשום מקום שואל: ״מה היית אומרת אם הייתי אומר לך שקיבלתי הצעת עבודה באלבניה?״. המילים האלה, שחזרו אלי עכשיו ממרחק של עשרה חודשים, מהדהדות אחרת. אז, כשהוא הטיל את הפצצה הזו, התגובה הראשונה שלי הייתה ישר ולעניין, ומתוך השוק: ״אלבניה? איפה זה?״.