פוקוס מקומי

לגור במדינה זרה אומר שהעיניים תמיד פקוחות לרווחה וסורקות את המציאות החדשה. כמעצבת גרפית שמתקשרת דרך ויז׳ואלים, המוח שלי מתרגם אוטומטית כל סיטואציה ברחוב לקומפוזיציה ולצורה, אבל דרך עדשת האייפון אני קולטת בעיקר את הדיסוננס. הפער בין מה שאני מכירה בארץ לבין המציאות שאני פוגשת כאן גורם לי לכוון את המצלמה קצת אחרת אל הפרטים הקטנים של היומיום, לאסוף את הרגעים האלה ולייצר לעצמי פוקוס מקומי.

חטאים בלי מרגרינה בורקס ישיבות ההנהלה בארץ קיבל בצדק שם רע בגלל המרגרינה הלא בריאה. כאן גיליתי גילטי פלז'ר מטורף בדמות הגרסה האלבנית שנקראת בירק. הוא עשוי מאפס עם דפי בצק דקיקים ושקופים, שמוברשים בנדיבות בחמאה או בשמן זית. עם מילויים מדויקים של תרד ופטה, גבינה רכה, בצל מטוגן ועגבניות או בשר טחון - ואין ביס מושלם מזה.

המעריץ הסודי שלנו כשהבן שלנו נמרוד הגיע לבקר לסוף שבוע ארוך בטמפרטורה של 37 מעלות, ברחנו למזגן של הבאולינג השכונתי. פתאום קלטתי פעוט מהופנט לגמרי מנמרוד. עמד שם, במקום אחד, לא זז ורק עקב במבטו אחרי נמרוד. כיוון המצלמה מלמטה, דרך כדורי הבאולינג הצבעוניים, אל הפעוט המרותק, הלבוש בצבע הבולט של המקום יצר פריים שאי אפשר היה לפספס.

מתיקות בכתב יד באחד הפוסטים הקודמים כתבתי על באסטות הירקות של טיראנה. לפני מספר ימים, בדרך הביתה עצרנו באחת כזו, ועל המדף חיכו צנצנות ריבה עם מדבקות בכתב יד. המוכרת הכינה אותן בעצמה מתפוחים, תאנים, קיווי ואפרסקים. לא הצלחנו לעמוד בפיתוי ובחרנו בתפוחים, עם המגע האימהי הזה של ריבה ביתית אמיתית שמחכה במקרר כשרוצים רגע מתוק.

הפסקול של החוף אנחנו רגילים לים של תל אביב, אבל הריביירה האלבנית מציעה נופים פראיים ושקט אותנטי. בשבת נסענו לחוף מקומי, ושם תפסתי בעדשה את הגרסה האלבנית לצעקת ״אני הולך״ של מוכר הארטיקים מהארץ. אישה מקומית עומדת מול גריל על גבי מריצה על החול צולה ומוכרת תירס טרי מול הגלים.

תעלומה על הכביש יש תופעה שלקח לי המון זמן להבין. מכונית שנוסעת לפניך פשוט נעצרת באמצע נתיב הנסיעה והנהג יוצא מהרכב. בפעם הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בתאונה והנהגים יוצאים להחליף פרטים. אבל לא, הנהג יוצא בשיא הנונשלנטיות כדי לקנות משהו בחנות או למשוך כסף מהבנק. הוא פשוט משאיר אורות מהבהבים והולך. תסכימו איתי שזה מוזר.

קומפוזיציה מושלמת לפעמים הטבע מסדר קומפוזיציה מדויקת. זום אין קטן באייפון קלט גמל שלמה על סלע, והירוק החי שלו הדהד בצורה מושלמת עם הצמחייה ברקע.

״יש לי פישה״ בדרך לעיירה ההררית קרויה (Kruja) נתקלנו בשלט ענק שעליו כתוב PISHA ROOMS. כל מי שראה זגורי אימפריה זוכר את המשפט של סבתא אלגריה ״יש לי פישה״. האוטו שלנו רעד מצחוק, במיוחד כשכולנו באמת היינו צריכים לשירותים. אבל הפישה רומס הם לא שירותים, מסתבר שפישה באלבנית זה עץ דקל, והמקום הוא פשוט בית הארחה.

מרתק אותי לגלות איך החיים פה מורכבים בדיוק מהניגודים האלה. מראות וסיטואציות שמייצרים עבורי את התמונה השלמה של המקום הזה. אני בטוחה שאמשיך לאסוף, לצלם ולשתף איתכם בעוד תמונות של פוקוס מקומי.