פרי של געגוע
לפני שלוש שנים עמדתי מול פלטת פירות קיץ משגעת במפגש נטוורקינג של בעלות עסקים. במרכז הפלטה נח כקישוט כתר של אננס, ובתחתית שלו הבחנתי בשורשים קטנטנים שמבצבצים החוצה. אני ממש לא הטיפוס שמגדל עציצים, זה תמיד היה התחום של איתי אבל יפעת, חברה שלי שעמדה לידי הציעה לי פשוט לקחת את הראש הזה, לשים בכוס מים ולראות מה יקרה. מתוך סקרנות טהורה החלטתי לנסות, בלי לדעת שיום אחד, שלוש שנים בדיוק אחרי, הוא יהפוך עבורי לפרי של געגוע.
ההתחלה הייתה איטית. השורשים בכוס התארכו עד שכבר לא היה להם מקום, אז העברתי אותם לעציץ במרפסת. העלים צמחו וצמחו וצמחו אבל פרי לא נראה באופק. ידעתי שזה תהליך שלוקח לפחות שנתיים או שלוש, אז פשוט המשכתי להשקות, לשכוח, להיזכר ולהמתין.
כתר עלים של אננס מצמיח שורשים בכוס מים עלי אננס גדולים בתוך עציץ
ואז הגיע חודש מאי האחרון.
היינו רגע לפני הרילוקיישן לאלבניה, הבית היה עמוס בסידורים והראש שלי היה נתון לאריזותֿ, הכנות ופרידות. באחד הבקרים יצאתי למרפסת, הצצתי בין העלים ולרגע עצרתי. עמוק בפנים הסתתר לו אננס מיניאטורי. התרגשתי ממש והתמלאתי סקרנות לבאות.
עזבנו את הארץ כשהוא עדיין שם, קטן ונאחז באדמה שלו.
היום, חמישה חודשים אחרי אותו בוקר וכמעט שלוש שנים בדיוק מאותו מפגש, קיבלתי הודעה מהילדים, ככה פתאם, עם השאלה: ״האם לקטוף אותו?״
אננס מוכן לאכילה אננס מוכן לאכילה אננס מוכן לאכילה
אחרי דיון משפחתי, התייעצות עם חבר ועם הצ׳אט הוחלט שזה בדיוק הזמן לקטוף. הוא בצבע צהוב כתום עז, יפהפה, עם ריח מתוק, ולפי הדיווח של הילדים אחרי שחתכו וטעמו - הוא ״טעים רצח״. החלק הכי מרגש היה לראות בסרטון שהם שלחו שהם שמרו לי ולאיתי חתיכה במקפיא כדי שנטעם כשנגיע לביקור בארץ. כמעצבת גרפית עם נסיון של 30 שנה, אני רגילה לחפש את הסיפור שמאחורי כל תמונה. התמונות של האננס הזה מהבית שלי בישראל הן בדיוק הקונטרסט הוויזואלי לחיים שאני מתעדת כאן ביומן. הרילוקיישן הזה מקפל בתוכו לא רק את החוויות החדשות, אלא גם את מה שהשארנו מאחור. הסיפור הזה מתמקד בשורשים שהכו באדמה בארץ, בדיוק בזמן שאני מנסה להצמיח חיים חדשים במקום זר. היומן הוויזואלי שלי לא מתעד רק את החיים החדשים שלי פה, אלא גם את מה שקורה בלב שנשאר בישראל. הלב שהצמיח עבורנו מרחוק פרי של געגוע.
וואו איזה מרגש לקרוא!
לפי הצבע זה נראה שהוא מתוק ממש וטעים.