לנשום בשפה זרה
- טליה ברגר ספיבק
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 1 דקות
רילוקיישן מביא איתו אתגרים שמופיעים במקומות הכי לא צפויים. אחד מהם קורה לי ארבע פעמים בשבוע בחדר הכושר המקומי שמצאתי ממש קרוב לבית בו אני משתתפת באימונים שונים. המקום הזה הפך מהר מאוד לעוגן שלי וגרם לי להרגיש כאן מקומית, כי ספורט תמיד היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אבל כשאני שוכבת שם על המזרן, בשיעור פילאטיס מול מאמנת שמדברת באלבנית שוטפת, אני מבינה פתאום כמה זה קשה פשוט לנשום בשפה זרה.
כן, זו אני. מיוזעת, נטולת איפור ופילטרים, עם דופק 145 באמצע אימון מדרגה וכוח, שבו המצב הרבה יותר קל. המדריכה מתאמנת יחד איתנו, אז אני מתמקמת קרוב אליה ופשוט עוקבת אחרי התנועות.
בשיעורי הפילאטיס מזרן המציאות שונה לגמרי. השיעור עמוס, המדריכה מסתובבת בין כולן, ואני מוצאת את עצמי שוכבת על הגב ומרימה את הראש כל רגע כדי להבין מה המתאמנת שמולי עושה. כל מי שמכירה פילאטיס יודעת שהכל מתחיל ונגמר בתזמון של שאיפה ונשיפה. למדתי איך אומרים את המילים האלה באלבנית (שאיפה: Merr frymë [מר פרימה], נשיפה: Nxjerr frymë [נדזייר פרימה]) אבל בתוך שטף הדיבור המהיר של המאמנת אני מאבדת אותן לגמרי. כשנוספות לזה הוראות על רצפת אגן (Dyshemeja pelvike [דושמיה פלוויקה]) שאין לי מושג איך להגות, וכל האימון את שומעת ג׳יבריש האתגר הופך למורכב במיוחד.
אז למה אני ממשיכה לבוא? אתם בטח שואלים את עצמכם, אז התשובה היא כי השיעור הזה עושה לי טוב. אני נשענת על כל מה שלמדתי משירן, המאמנת האלופה שלי בישראל, ומשלימה את הפערים בעצמי. אז ברילוקיישן הזה יצאתי להרפתקה ואני מקבלת אותה בדיוק ככזו, גם כשזה אומר שאני צריכה ללמוד מחדש איך לנשום בשפה זרה.
טליה אני ממשיכה להנות מהמילים שאת כותבת ומזכירות לי את ילדותי.. אני מקרואטיה ופעם זה היה אותו דבר ואותה זפה אלו ארצות עם מודעות ספורט מאוד מאוד גבוהה. אני הייתי מציעה לך דווקא לטעום משהו מקומי פילאטיס את כבר מכירה לא?
הכי חשוב שאת ממשיכה! זה נראה מדהים