באסטות בטיראנה

תסתכלו רגע על התמונה הזו. זה הרחוב שבו אנחנו גרים. בין שתי שורות הארגזים עם הפירות והירקות מסתתרת מנהרת זמן קטנה בצורת ״ירקניה״ מקומית. אני כותבת במרכאות, כי לא מדובר בחנות מסודרת עם מדפים מוארים, אלא בכוך קטן ודי חשוך בקיר שהתוצרת שלו פשוט ״נשפכת״ החוצה אל המדרכה.

אחרי 30 שנה כמעצבת גרפית, העין שלי ישר קולטת את פלטת הצבעים, את הארגזים המפוצצים ואת הטקסטורות של הפירות בשמש של אחר הצהריים. זה מראה שאי אפשר לפספס, יש המון כאלה באסטות בטיראנה.

הירקן כאן (וברוב הבאסטות) עוד לא שמעו על קופות רושמות או על ברקודים. הוא לוקח את השקיות, שוקל אותן אחת אחת, שולף פיסת נייר ועיפרון ועושה את החשבון בראש. הכל משולם במזומן. בארץ הנייד שלי הפך מזמן לארנק הבלעדי שלי, ושכחתי בכלל מתי החזקתי שטרות או מטבעות ביד. פה מזומן הוא הדרך העיקרית לשלם. ככה אנחנו משלמים במסעדות, בחנויות ואפילו את חשבונות הדירה (על זה מבטיחה להרחיב בפוסט נפרד). משהו בפשטות הזו, בלחזור להחזיק כסף פיזי ביד ולראות את המוכר עושה חישוב בראש אבל בקול רם באלבנית, שואב אותי אחורה בזמן ופשוט מרגש אותי מחדש בכל בוקר.

הפירות והירקות בדוכנים האלה כנראה לא יזכו בשום תחרות יופי. אין פה תפוחים מבריקים משעווה או עגבניות שכולן עגולות באותו גודל. אבל הטעם עושה את כל ההבדל. העגבניות, כמה שהן פחות יפות וסימטריות ככה הן יותר טעימות, והמלפפונים קראנצ'ים ממש עם ריח של אדמה כמו שהיה פעם כשהיינו ילדים.

בפוסט הקודם שלי סיפרתי קצת על איך הגענו לפה ושאלתי איפה זה אלבניה, אז הנה קצת סדר גיאוגרפי. אנחנו בבלקן, באזור דרום מזרח אירופה. המדינה נושקת למונטנגרו בצפון, קוסובו בצפון מזרח, מקדוניה הצפונית במזרח ויוון בדרום. במערב נמצא הים האדריאטי שמפריד בינינו לבין העקב של המגף האיטלקי.

הקרבה הזו ליוון מורגשת כאן בכל ביס. בחודשיים שלנו פה יצא לנו לאכול בלא מעט מסעדות מקומיות, ובכולן תמיד יש סלטים בתפריט. תמצאו שם סלט קיסר שבינו לבין הסלט המקורי מקרי בהחלט, אבל שאר הסלטים הם וריאציות שונות של הסלט היווני. תמיד יש שם עגבניות חתוכות גס, מלפפונים, פלפלים, בצל, קצת חסה, זיתים וגבינה בולגרית. מסעדה אחת מורידה את הפלפל, אחרת מוותרת על הזיתים, שלישית מעמיסה בחסה אבל הבסיס תמיד דומה. והסלט כמעט תמיד מגיע לשולחן ללא תיבול. שמן זית, חומץ בלסמי, מלח ופלפל ממתינים על השולחן, ואתם מתבלים בעצמכם.

בתוך כל הטריות הזו, עשבי תיבול הם מצרך שנמכר פה במשורה. בתור ילידת מקסיקו, הכוסברה חסרה לי מאוד. אז בינתיים אני מסתפקת בפטרוזיליה ונענע בימים שאני מצליחה למצוא אותם. ולמרות הגעגוע הקטן הזה לטעמים המוכרים, יש קסם אמיתי בחיים החדשים האלה. אני נהנית לגלות מציאות פשוטה, ריחות חדשים ואנשים חמים דרך העיניים של המוכרים בכל אחת מאותן באסטות בטיראנה.