לפני שלוש שנים עמדתי מול פלטת פירות קיץ משגעת במפגש נטוורקינג של בעלות עסקים. במרכז הפלטה נח כקישוט כתר של אננס, ובתחתית שלו הבחנתי בשורשים קטנטנים שמבצבצים החוצה. אני ממש לא הטיפוס שמגדל עציצים, זה תמיד היה התחום של איתי אבל יפעת, חברה שלי שעמדה לידי הציעה לי פשוט לקחת את הראש הזה, לשים בכוס מים ולראות מה יקרה. מתוך סקרנות טהורה החלטתי לנסות, בלי לדעת שיום אחד, שלוש שנים בדיוק אחרי, הוא יהפוך עבורי לפרי של געגוע.

לגור במדינה זרה אומר שהעיניים תמיד פקוחות לרווחה וסורקות את המציאות החדשה. כמעצבת גרפית שמתקשרת דרך ויז׳ואלים, המוח שלי מתרגם אוטומטית כל סיטואציה ברחוב לקומפוזיציה ולצורה, אבל דרך עדשת האייפון אני קולטת בעיקר את הדיסוננס. הפער בין מה שאני מכירה בארץ לבין המציאות שאני פוגשת כאן גורם לי לכוון את המצלמה קצת אחרת אל הפרטים הקטנים של היומיום, לאסוף את הרגעים האלה ולייצר לעצמי פוקוס מקומי.

תסתכלו רגע על התמונה הזו. זה הרחוב שבו אנחנו גרים. בין שתי שורות הארגזים עם הפירות והירקות מסתתרת מנהרת זמן קטנה בצורת ״ירקניה״ מקומית. אני כותבת במרכאות, כי לא מדובר בחנות מסודרת עם מדפים מוארים, אלא בכוך קטן ודי חשוך בקיר שהתוצרת שלו פשוט ״נשפכת״ החוצה אל המדרכה.