הדיסוננס של השקט
עזבנו את ישראל בתקופה של אזעקות, שתי מלחמות מול איראן, ואחרי למעלה משנתיים של טראומה לאומית. האמת היא שלא חיפשנו באופן אקטיבי מקום רגוע לעבור אליו; יום אחד איתי פשוט קיבל הצעת עבודה באלבניה, וכך מצאנו את עצמנו כאן.
ההצעה הזו הגיעה באמצע החיים והייתה עבורנו הזדמנות אמיתית להתרחק קצת, למקום זמני שנוכל לקרוא לו בית. אנחנו למודי הפגנות – לקחנו חלק פעיל במחאות בקפלן הרבה לפני השבעה באוקטובר, כך שאנחנו יודעים היטב איך נראית מדינה סוערת. המעבר לאלבניה היה בדיוק ההיפך מזה: נחתנו למציאות שקטה, במדינה שאין לנו שום חלק במחאות או בפוליטיקה שלה. אבל התקופה האחרונה הוכיחה לי עד כמה המציאות יכולה להיות שברירית, וגרמה לי לחשוב מחדש על הדיסוננס של השקט.
בחמשת החודשים הראשונים שלנו כאן אכן היה שקט. גם כשפרצו במאי מחאות "מהפכת הפלמינגו", שנסובו בעיקר סביב תוכניות פיתוח תיירותיות שנויות במחלוקת, כמעט ולא הרגשנו אותן בשכונה שלנו. מדי פעם, כשהסתובבנו במרכז העיר, חלפנו על פני קבוצות קטנות של מוחים, ללא שום דרמה מיוחדת. אבל באוקטובר האחרון משהו השתנה.
מה שהתחיל כמחאת סטודנטים ותלמידים שדרשו לשפר את תנאיהם ואת רמת החינוך, התלקח במהירות והפך למחאה זועמת נגד השחיתות השלטונית ונגד ראש הממשלה אדי ראמה, שמכהן כבר 13 שנה. הרחובות בערו, פשוטו כמשמעו, עם עימותים קשים, יידוי אבנים, זיקוקים והצתות.
ברוב ימי ההסלמה האלימים בכלל לא היינו כאן. טסנו לארץ בעקבות הפטירה הפתאומית של אבא שלי. אחרי השבעה, אני נשארתי בישראל עם הילדים שלנו שמנהלים שם חיי סטודנטים, ואיתי חזר לאלבניה לכמה ימי עבודה, עד לטיסה המקורית המתוכננת שלנו לבחירות בארץ.
בערב שבו איתי נחת בטיראנה, הוא נהג ברכב שלנו מנמל התעופה לכיוון הבית. ככל שהתקרב אל הכיכר הגדולה שבסביבתנו, האוויר הלך ונעשה סמיך ועכור. כטייס במקצועו, שמבין לעומק מתי הגיוני שיש ערפל ומתי לא, איתי ידע לזהות מיד שמשהו שם לא תקין. כשהביט דרך החלון, ההבנה שזה עשן חונק נחתה עליו יחד עם מראה סוריאליסטי, כמעט אפוקליפטי: הרמזורים היו חשוכים ומתים, גדרות המתכת המאסיביות שמפרידות בין המדרכה לכביש נתלשו ממקומן באלימות, פחי אשפה בוערים האירו את הכביש, ובלוקים כבדים של בטון פוזרו לאורך נתיב הנסיעה כדי לחסום אותו.
שנינו חזרנו לאלבניה לפני כמעט שבוע, אל תוך השאריות של התקופה האחרונה. כשאני צועדת עכשיו ברחובות, המבט שלי – מבט של מעצבת גרפית עם 30 שנות ניסיון – נמשך בטבעיות אל הפרטים הקטנים, אל הפצעים הפתוחים שהושארו במרחב העירוני. התמונות שצילמתי הן העדות האילמת לכאוס שהתחולל כאן רגע לפני כן: מכתזית משטרתית לבנה שממתינה בדריכות בפינת רחוב, עמוד פח שנותר מיותם מרמזור שנתלש, ורמזור אחר שבור שמביט למטה.
רמזור שבור ולא פועל עמוד שפעם היה בו רמזור מכתז״ית בהיכון בפינת רחוב
המדרכה הציבורית מצולקת, חסרה עשרות אריחי אבן משתלבים שנעקרו ממנה כדי לשמש כנשק. פה ושם אפשר לראות עקבות פיח סביב פח זבל שרוף, שאריות חרוכות על הכביש, או סניף של חברת וודאפון שהושחת לחלוטין וכוסה ביריעות.
מדרכה שנעקרו ממנה אריחים סניף וודפון שהושחת וכוסה שאריות חאוכות על הכביש עקבות שאיפה בפח אשפה
היום, השכונה שלנו חזרה להתנהל על מי מנוחות, אבל מתחת לפני השטח המתיחות בהחלט מורגשת. בסוף השבוע האחרון תוכננה הפגנה נוספת במרכז העיר. כשיצאנו, יכולנו לראות את הצמתים מתוגברים בצורה חריגה, עם התכנסויות של שוטרים חמושים, מכתזיות בכוננות ואנשים שנראים כמו צלמי עיתונות. החלטנו לוותר ולהישאר הפעם בבית. ישבנו בסלון, שמענו מרחוק את קולות הנפץ של הזיקוקים – תופעה שגרתית למדי כאן – והעברנו ערב רגוע.
אבל משהו בתחושת השקט והביטחון הכמעט מוחלטת שליוותה אותי כשרק הגענו לכאן, נסדק. יש משהו מאוד מוזר בלהגיע ממציאות סוערת ומדממת במדינה אחת, רק כדי לגלות שאת מתגוררת סמוך למציאות נפיצה של מדינה אחרת. אל המוזרות הזו מתלווה גם החשש המוכר כל כך לנו כישראלים – תיאוריות קשר אנטישמיות על יחסיו של ראש הממשלה עם ישראל כבר התחילו להציף את הרשתות כאן, ועד מהרה גם הובילו לסגירה זמנית של שגרירות ישראל בטירנה.
מדרכה שנתלשו ממנה אריחים שאירות של רמזור שאריות בטון לצד פח מפויח סימנים של גדר שנעקרה ממקומה
ההבנה שגם כשאנחנו לגמרי מחוץ לסיפור, תמיד יימצא מי שישרבב אותנו לרשימת האשמים, לא מרפה. מה שנותר לי לקוות זה שהמחאות האלו יירגעו, שנוכל להמשיך את הרילוקיישן שלנו בבטחה כמו עד עכשיו, ושנוכל להשאיר מאחורינו את הדיסוננס של השקט.
הי טליה ואיתי,
לא ידענו בכלל... כחלק מההתמודדות שלי עם המציאות התנתקתי מהרשתות עד כמה שאפשר... אבל את הפוסט האחרון בפייסבוק עם ההצעה לגלויה שמחה שראיתי. שולחת לכם חיבוק, געגוע וגם קצת קנאה... מקווה שהבלאגן ירגע ואחרי שאשלים את הבלוג אשאל את כל השאלות. אין לנו את הוואטסאפ החדש, אז מוזמנת לכתוב לי אם מתאים לך. בהצלחה !