יפן של ניגודים – מסע עיצובי, תרבותי ואישי
- טליה ברגר ספיבק
- 25 באוק׳
- זמן קריאה 4 דקות
חזרתי זה עתה מטיול בן שבועיים ביפן. הפעם השנייה שלי בארץ המופלאה הזו.
הראשונה הייתה במאי 2023 – אז נסעתי עם איתי בן זוגי לשלושה שבועות, ועברנו בין טוקיו, אוסקה, קיוטו, קמיקוצ׳י, קנאזוואה וטאקיאמה. חזרתי אז מוצפת מהיופי, מהסדר, מהשקט ומהתרבות שכל כך שונה משלנו. כשהסערה נרגעה, ידעתי שאחזור. ואכן חזרתי שוב לאוסקה וטוקיו והפעם גם לפוקואוקה, הירושימה ומיאג׳ימה. בשבוע השני של הטיול הצטרפנו בטוקיו לשני הילדים הבוגרים שלנו, שהחלו את הטיול ביפן שלושה שבועות לפנינו. ביום ההולדת ה־56 שלי, מצאתי את עצמי שוב בין אורות הניאון של טוקיו, מסעדות הסושי הקטנות והסמטאות שבהן נולד הקסם.
הפעם חזרתי עם ״תכנית״ אחרת: לא רק להתפעל ויש ממה, אלא להבין.
והבנתי שיפן היא מדינה של ניגודים, וכל ניגוד חושף עוד שכבה של שלמות עיצובית, חברתית ותרבותית.
אסתטיקה מול כאוס
מהרחוב לשקית האריזה
בחנויות היפניות כל פריט ארוז כאילו הוא מתנה. עיצוב האריזות לקנא בו -נקי, מוקפד, מינימליסטי, עם תשומת לב לקו, לחומר, לקיפול לצבע. אפילו שקית נייר פשוטה מרגישה כמו חפץ עיצובי. הכול מדויק, מאוזן, ושליו.
ואז יוצאים לרחוב - והעיניים מוצפות.
שלטי ניאון מרצדים, דמויות מנגה קופצות מכל חלון ראווה, רמקולים קוראים בקול ללקוחות, והמולת צבעים ומסרים נטולי כל סדר חשיבות או הררכיה.
זהו היפוך מובהק בין עולם חזותי שנשלט על ידי איזון, מינון וחומריות, לבין מרחב ציבורי שמוכן להתפרע ולבלוע אותך באנרגיה אינסופית.
אותו עם שיודע לעצב את האריזה המושלמת , הוא גם זה שיצר את שכונת שינג׳וקו בלילה.
מארזים ויופי חזותי אסתטי בחנויות
״רעש״ חזותי ברחובות, עד כדי כאוס חסר הררכיה
דיוק והקפדה מוחלטים
הזמן כחלק מהאסתטיקה
הרכבת יוצאת בשעה 14:02 – לא 14:01 ולא 14:03.
היא וגם האוטובוס עוצרים בדיוק במקום המסומן.
הסדר בתורים (ויש תורים לכל מקום) הוא כמעט טקסי, כולם מחכים בדיוק מאחורי הקווים, ללא ניסיון אחד "להשתחל".
ביפן הזמן הוא חלק מהאסתטיקה. זו לא רק יעילות אלא ביטוי של כבוד. כבוד למי שעומד אחריך, כבוד למי שמחכה לך, כבוד לזמן עצמו.
אולי הניגוד כאן הוא לא חיצוני אלא פנימי: בתוך עולם כל כך מתוזמן, יש גם קבלה של חוסר שליטה מוחלט, בטבע, בעונות השנה, ברוח.
הם מתכננים הכול, אך יודעים ששלמות אמיתית כוללת גם שינוי מתמיד.
מינימליזם מול צבעוניות
בין יוניקלו לקימונו
האופנה היפנית היא עוד ביטוי מובהק של הניגוד.
מצד אחד – בחנויות של Uniqlo ו-MUJI צבעים רגועים, קווים נקיים, בדים טבעיים.
הכל מעוצב להיטמע, לא לבלוט.
ומצד שני, ברחובות הרג׳וקו, טוקיו שוקקת בצבעוניות מוחלטת. נערות/נשים צעירות לבושות כמו דמויות אנימה, עם שיער ורוד, הדפסים ובדים שונים, חצאיות מיני, נצנצים, קוקיות ונעלי פלטפורמה.
ובתוך כל זה – נשים הצועדות ברחוב בקימונו.
לפעמים צעירות, לפעמים מבוגרות, לעיתים לבושות לרגל טקס תה, ביקור במקדש או פשוט מתוך אהבה למסורת. הקימונו, בלבושו הרב־שכבתי ובקשירת ה"אובי" המדויקת סביב המותניים, הוא ההפך המוחלט מהמינימליזם היומיומי – אבל נושא בתוכו את אותה תפיסה אסתטית של שלמות. כל קיפול, צבע ודוגמה מספרים סיפור של זמן, עונה, מעמד, ואפילו מצב רוח.
הניגוד בין פשטות היומיום לבין הטקסיות של הקימונו מגלם את לב התרבות היפנית: היכולת לחיות בעת ובעונה אחת בתוך העולם המודרני והמהיר – ובתוך מסורת בת מאות שנים, שממשיכה לנשום ביופי ובצניעות.
אותה תרבות שמצאה יופי באיפוק – מצאה גם יופי בחופש ביטוי. זה לא סתירה, אלא הבנה ששתיהן אמת: האיפוק הוא בחירה אסתטית, וההגזמה – שחרור רגשי.
נשים לבושות קימונו - תפיסה אסתטית של שלמות
טעם ועיצוב
האוכל היפני כמראה של תרבות שלמה
אי אפשר לדבר על יפן מבלי לדבר על האוכל. מאז שאני עם איתי, כבר יותר משלושים שנה, למדתי ממנו לא רק לאכול, אלא להתבונן באוכל. לחוות אוכל. לראות את הצלחת כיצירה, להבין את הפרטים הקטנים, ליהנות מהבישול מהטעם, מהריח ומהמפגש עם חומרי הגלם.
הנסיעות שלנו בעולם תמיד נעות סביב השאלה: ״ איפה נאכל היום?״
יפן, במובן הזה, היא גן עדן קולינרי עבורינו אבל גם גן עדן עיצובי.
הניגירי הקטן והמדויק, הגיוזה הזהובה המסודרת כשרשרת על צלחת לבנה, קערת הראמן שמעוצבת כאילו נוצרה במיוחד עבור הביצה, עלה השיסו והאצה שצפים בה, השניצל היפני (הקאצו) הפריך להפליא, חביתת הטמאגו – מתקתקה, רכה, סוג של עוגה. והמוצ׳י , אותם עיגולים מושלמים בצבעי פסטל, רכים ויפים מדי מכדי לאכול.
גם כאן הניגוד ברור: האוכל עצמו פשוט, מבוסס על חומרי גלם בסיסיים, אבל ההגשה, טקסית, מוקפדת, מפוארת כמעט. זו מדינה שבה האסתטיקה נוכחת אפילו בתוך הביס.
כשאיתי ואני מתיישבים מול צלחת יפנית, שנינו מבינים: זה לא רק אוכל, זו תפיסת עולם. הדיוק, הסדר, היופי, הכבוד - כולם נמצאים גם כאן, על השולחן.
האוכל היפני גן עדן קולינרי ועיצובי
שקט מוחלט מול התפרצות אנושית
מהקרון למסעדה
ביפן לא מדברים ברכבת. אין שיחות טלפון, אין מוזיקה. רק שקט.
גם ברחוב - אין צפירות, אין צעקות. כולם מתנהלים בהקשבה הדדית ובכבוד למרחב.
ואז נכנסים למסעדת איזקיה בערב, והכול משתנה. צחוקים, שיחות ערות, שחרור, אנרגיה באויר. הגברים אחרי העבודה מרימים כוסית ומשתחררים, קבוצת נערים משחקת באולינג בקולי קולות. בין איפוק לפרץ, בין שליטה לשחרור, הם יודעים לעבור מצבי תודעה כמו שהם מסירים נעליים בכניסה לבית.
ה״וייב״ והאנרגיה המשוחררת באיזיקאיה
טוהר כערך
אפילו השירותים מעוצבים כחוויה
אם יש דבר שממחיש את התרבות היפנית, זה השירותים הציבוריים.
בכל מקום, בתחנת הרכבת, ברכבת עצמה, במסעדה, במלון ובקניון, למרות התור הקבוע בעיקר בשירותי הנשים - תמיד נקי. אין ריח, אין לכלוך, אין טיפות על הרצפה או על האסלה, גם פחי אשפה אין, כל אחד מצויד במגבת קטנה מהבית ואת האשפה הם לוקחים איתם עד שיגיעו הביתה.
מושב האסלה מחומם, יש מוזיקת רקע עדינה כדי לשמור על הפרטיות, ולפעמים גם אוטומציה שמרעננת את האוויר בשפריץ של ריח והורדת המים נעשית ללא מגע וזה עוד לפני שדיברנו על האפשרות לשטיפה ״אחורית״ והבידה להגיינה הנשית בלחיצת כפתור.
זה לא עניין טכני - זו תפיסת עולם.
הניקיון הוא לא שירות, הוא ביטוי של כבוד לזולת. כשאתה משתמש במרחב ציבורי, אתה שותף לאחריות לשמור עליו נקי.
ללא מגע יד אדם - פתיחת הדלת מסמנת למכסה האסלה להפתח
תא שירותים טיפוסי בתחנת רכבת ביפן. נקי, מתוכנן לפרטים כולל מושב לפעוט
בעיניים של מעצבת
יופי שמופיע בכל פינה
בטיול הזה החלטתי להתבונן דרך עדשה אחרת , לא רק של תיירת, אלא של מעצבת שעוסקת בתקשורת חזותית.
הסתכלתי על שלטים, על אריזות מוצרים, על טיפוגרפיות בתחנות, על נגיעות יפות של צורה וצבע במקומות הכי לא צפויים, על קומפוזיציות של מדפים, על לוגויים, על חלונות הראווה, על מכסים צבעוניים על המדרכות ועל סימונים ומדבקות על הרצפה. כל דבר שם מחושב, אך לא קר. יש חמימות גם בתוך הסדר, ויש נשמה גם בתוך המינימליזם. הנה קצת מהעושר הויזאולי הזה.
יופי חזותי בכל פינה
מכסי ביוב מעוצבים בכל עיר ושכונה
סיכום
יפן לא רק יפה ושונה.
היא לימדה אותנו מהו איזון אמיתי בין ניגודים: בין שליטה לחופש, בין סדר לכאוס, בין שקט לעומס, בין פרט לכלל. וזה אולי השיעור העיצובי הכי גדול שאני לוקחת ממנה, שדווקא בניגוד טמון היופי.
תגובות