גיבורות: כשאופנה ויצירתיות הופכים לאקט של הישרדות
- טליה ברגר ספיבק
- 27 ביולי
- זמן קריאה 4 דקות
לפני מספר ימים ביקרתי בתערוכה "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה" במוזיאון העיצוב חולון, תערוכה ששלחה אותי למסע לא צפוי – אחורה בזמן, הישר אל לב התקופה המטלטלת של מלחמת העולם השנייה, דרך סיפורים נשיים שנשזרו בבדים, חפצים ויצירה עיקשת דווקא מתוך החושך. זו לא רק תערוכה על אופנה, אלא תערוכה על אומץ, על חוכמה, ועל הכוח האנושי למצוא יופי גם כשנדמה שהוא נעלם.
נשיות, תעוזה ויצירתיות עיקשת של גיבורות בתקופה שבה כמעט הכול אסור
בתוך כל האובדן, הכאב והחורבן של המלחמה - מה שעמד במרכז התערוכה עבורי היתה היצירתיות. אותה תכונה אנושית עיקשת שמסרבת לוותר. היא הופיעה שוב ושוב: בתפירה של שמלה משק קמח, ביצירת תיק מחוטי טלפון, בהרכבת סוליה של נעל מפקקי שעם גרוסים, בציור תפר דמיוני בעפרון גבות על הרגל בגלל מחסור בגרביונים, בשמלת כלה ממצנח ועוד.
בכל פעם מחדש מצאתי את עצמי נדהמת מהיצירתיות, מתרגשת וגם מקנאה קצת. קנאה טובה. כזו שמזכירה לי כמה כוח טמון בידיים שמייצרות.
כדי להבין באמת את עוצמת היצירתיות שתפסה אותי בתערוכה, צריך להבין את הנסיבות שבתוכן היא נולדה. תקופת מלחמת העולם השנייה לא הייתה רק תקופה של הרס - אלא גם של מחסור חמור, צנע, ואיסורים נוקשים. חומרי גלם כמו בדים, עור, מתכות וצבעים נחשבו למשאבים לאומיים חיוניים, והופנו בעיקר לתעשיות המלחמה. אזרחים ובמיוחד נשים בעורף נדרשו להסתדר עם מה שיש: למחזר, לאלתר, להמציא מחדש. יצירה הפכה לא רק לאמצעי ביטוי, אלא גם לאסטרטגיית הישרדות שהולידה פתרונות חדשניים.
לא חשבתי שתערוכת אופנה תצליח לרגש אותי עד כדי כך. לא במובן הרגיל של יופי, טרנדים או אסתטיקה, אלא ברובד עמוק יותר - אנושי, קיומי, כמעט ראשוני. ביקרתי ב"גיבורות", ויצאתי ממנה עם לב דופק, ראש מלא השראה, ותחושת חיבור מיידית, כמעט בוערת, למהות הכי בסיסית של יצירה.
אני כותבת את השורות האלה על החוויה שלי בתערוכה לא רק כמעצבת גרפית עם שנים של ניסיון, אלא גם ובעיקר כיוצרת בעבודת יד. כמי שמכירה מקרוב את כוחו המרפא של חפץ שעשוי מהלב, מהראש ומהידיים. הדי סטרנד והבגדים שלא הספיקה לתפור
החיבור שלי התחיל כבר בתחילת התערוכה, עם סיפורה של הדי סטרנד, מעצבת אופנה צעירה מצ'כוסלובקיה, שאיורי האופנה שלה נשלחו על ידי בעלה לארה"ב ב-1939 ונמצאו רק 60 שנה לאחר מכן במרתף בית במילווקי במעטפה ועליה חותמת של צלב קרס. האיורים שציירה נשלחו לקרובי משפחה בארצות הברית כדי לנסות ולהמציא לה ולבעלה אשרת כניסה לארה״ב, כדי לברוח מאירופה הבוערת.
הדי ובעלה לא אושרו לצאת וסופם שנספו בשואה – והשמלות שהדי חלמה לעצב ולא זכתה לראות קורמות עור וגידים, קיבלו חיים חדשים על בובות מרהיבות בתערוכה. עמדתי שם, בוהה בשמלות המסתובבות, בולעת כל תפר וכל הדפס, ורואה את הדי ממש דרך הבובות בתערוכה רוכנת בסטודיו שלה על שולחן, גוזרת, תופרת במכונה, בתוך מציאות של ״מה היה קורה אילו״?.
עורף חזק, עיקש ומטופח
בהמשך נמשכתי למסדרון צר וארוך - חלל שממחיש את החיים של הנשים בעורף. את הכוחות הפנימיים שנדרשו כדי להחזיק את הבית, הנפש, והזהות. פריטים כמו סיכות, כובעים, כפפות עם סמלי ניצחון, ופודריות בצורת כובע של קצין – רמזים קטנים של כוח ונשיות בתוך כאוס.
ליפסטיקים אדומים - שנמרחו גם כשהיה מחסור בכל - כאקט של עמידה, שליטה עצמית, וביטוי של נשיות מודרנית ועצמאית. וגם כהתרסה מול היטלר, שתיעב ליפסטיק אדום. המטפחת האדומה של רוזי המסמררת, אותה דמות איקונית של אישה חזקה בשרוולים מופשלים ויד קמוצה, הייתה לאביזר שגרתי ולסמל של כוח נשי ששידרה מסר של 'אני שייכת, אני תורמת, אני מחזיקה את המערכה'. כל הפריטים במסדרון הזה הם לא רק מזכרת מוחשית מהחוזק והנחישות היומיומית – הם גם אמירה, וגם עוגן.
כשכל דבר הופך לחומר גלם עם פוטנציאל חדש
כמי שיוצרת פריטים ממוחזרים וזיכרונות שמתורגמים לטקסטיל כמו קלמרים משקיות חטיפים, בובות מגרביים ישנים, ובובות שאני יוצרת בהזמנה אישית לפי ציורים של ילדים, התרגשתי שוב ושוב מהכישרון האנושי למצוא פתרונות במקום שבו כלום כמעט לא נותר. מפות בריחה של חיילי בעלות הברית שהודפסו על משי כדי שלא ירעישו או יהרסו בגשם הפכו לשמלות מעוצבות מלאות תעוזה. שמלות כלה שכולן נוצרו ממצנחים הן עדות לעקשנות לחיות. ובין כל זה, רגע שיא עבורי היה המפגש עם שקי הקמח - אגף בתערוכה עם דוגמה מובהקת למה שקורה כשזיהוי צורך פוגש דמיון ויצירתיות. יצרני שקי קמח שזיהו את הצורך בשימוש של בד השקים לתפירת בגדים, החלו להדפיס על השקים עצמם דוגמאות ססגוניות וצבעוניות כדי לעשות בהן שימוש חוזר ולתפור מהן פריטי לבוש.
לאה גוטליב וגיבורות מקומיות – חזון, תעוזה, והשראה
בהמשך התערוכה פגשתי את הבריכה. אגף שלם שמוקדש ללאה גוטליב, והוא עוצר נשימה. לא רק בגלל האסתטיקה, אלא בגלל הסיפור. הסיפור על אישה שעלתה לארץ חסרת כל, הפכה למלכת בגדי הים, ולבסוף גם למיתוס. הדגמים שלה - כולל הדגמים המפורסמים של החרציות, המנומרים, ההדפסים הנועזים, והגזרות שהפכו לסימן ההיכר של ״גוטקס״ המוצגים מעל פני הבריכה מכילים בתוכם גם את הסיפור שלה, את רוח החלוציות הישראלית, וגם את הזיכרון של אישה אחת שניצלה והעזה לחלום בגדול ולתפור את החלומות האלה לבגדים.
אחרי הבריכה, לקראת סוף הביקור נפתח חלל קטן אך מטלטל, תוספת עכשווית שמחברת את רוח התערוכה לתקופה שלנו: פרק קצר שמוקדש ל"גיבורות חרבות ברזל", פרויקט שנולד ממרכז השיקום לנכי צה"ל ״שלהבת״, ומוקדש לנשים ששרדו את התופת, נלחמו על חייהן, סיכלו פיגועים והצילו חיים בשבעה באוקטובר. הצצה כואבת אך מעוררת השראה ברצף הנשי של תעוזה ויצירה - גם כאן, גם עכשיו, יש מי ש״תופרות״ חיים חדשים מתוך אפר, ומצליחות להפוך כאב לעשייה שמרפאת.
מאחורי הקלעים – חזון שהפך לחוויה טוטאלית
אני לא יכולה לסיים בלי מילה על מלאכת המחשבה, הדיוק והרגישות הכל כך בולטים לכל פרט ופרט של מי שעמדו מאחורי התערוכה. החיבור בין העיצוב, השיח ההיסטורי ומלאכת היד הביא לתוצאה שהיא הרבה מעבר לאוצרות, זו מלאכת ריקמה משותפת של דמיון, הקשבה, ויכולת מופלאה להפוך רעיון לחוויה חושית ומלאת רגש. כל פרט הונח במקומו בלב שמבין לעומק את הכוח של חפץ, של בד, של סיפור. התוצאה היא לא רק תצוגה ברמה בינלאומית, אלא חוויה רגשית, היסטורית וחזותית מהפנטת. יצאתי עם רצון לומר תודה, לא רק על התערוכה - אלא על התזכורת שלא רק רצוי אלא הכרחי ליצור. לחבר. לרקום משהו חדש מתוך היש. זוהי תערוכה שלא עוברים בה - אלא נשאבים אליה. ויוצאים ממנה קצת אחרים. ממליצה בחום!
תגובות